כיצד התורה מכנה את יתרו ומדוע

כיצד התורה מכנה את יתרו ומדוע

כינויים שונים

בפרשתנו מכונה יתרו במספר כינויים שונים ככתוב "וישמע

יתרו כהן מדין חתן משה"(יח,א); "ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה" (יח,ב); "ויבא יתרו חתן משה... אל המדבר אשר הוא חנה שם" (יח,ה); "ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך" (יח,ו); "ויצא משה לקראת חתנו"(יח,ז); "ויספר משה לחתנו"(יח,ח); "ויחד יתרו על כל הטובה" (יח,ט); "ויאמר יתרו"(יח,י); "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלקים, ויבא אהרן... לאכל לחם עם חתן משה"(יח,יב); "וירא חתן משה" (יח,יד); "ויאמר משה לחתנו"(יח,טו);"ויאמר חתן משה אליו" (יח,יז); "וישמע משה לקול חתנו"(יח,כד); "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו" (יח,כז).

צריך להבין מדוע בחלק מהפסוקים יתרו נקרא בשלשה תארים: יתרו, כהן מדין, חותן משה ובחלק מהפסוקים נקרא רק בשני תארים: יתרו חותן משה. וגם אז סדר הכינויים משתנה, פעם "יתרו" קודם ל"חותן משה" ופעם "חותן משה" קודם ל"יתרו". ובחלק מהפסוקים הוא נקרא רק בשם "יתרו"?

ההבדל בין יתרו לבין חותן משה

נלע"ד בעזה"י להסביר את הדברים על פי היסוד הזה: השם "חותן משה" מבטא את הקשר של יתרו אל מרע"ה ובני ישראל, ואילו השם "יתרו" מבטא את הקשר של יתרו אל העבר הגוי שלו, כיון שהשם שלו בעודו גוי היה יתר [אחד מהשמות] וכאשר התגייר נקרא יתרו כדברי רש"י "יתרו - לכשנתגייר וקיים מצוות הוסיפו לו אות אחת על שמו".

הבדל נוסף הוא מצד ההתיחסות של הסביבה. הכינוי "חותן משה" מתאר התיחסות אליו כאל חותן משה, לעומת השם יתרו, שמו הפרטי, המבטא את ההתיחסות אליו עצמו, ולא בתור קרוב משפחה של מישהו.

הסיבות שיתרו נקרא כהן מדין רק בתחילה

כעת ניגש להסבר הדברים: ישנה מחלוקת במדרש בפרוש המילים "כהן מדין" וזו לשונו "כהן מדין - רבי יהושע אומר, כומר היה... רבי אלעזר המודעי אומר, שר היה..." (מכילתא). לדעה הסוברת שכהן היה דרשו חז"ל "אמרו רבותינו יתרו כומר היה לעבודה זרה וראה שאין בה ממש וביסר עליה והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה... מעתה זקן אני בחרו לכם כומר אחר... עמדו ונדוהו" (שמות רבה פ"א-לח).

לפי הדעה הסוברת שיתרו היה שר משמע, שכאשר יתרו שמע על כל הניסים (פסוק א) עדיין היה כהן מדין, ולכן התורה מכנה אותו בזמן השמיעה כהן מדין ככתוב "וישמע... כהן מדין". התורה כתבה גם את התואר "חותן משה", כיון שאז אנשים התיחסו אליו גם בתור יתרו [שמו הפרטי], גם בתור כהן מדין וגם בתור "חותן משה".

אבל כאשר יתרו החליט לצאת לדרך והתפטר לגמרי מהמשרה שלו, והתחיל לעזוב את מקומו אל עבר המדבר התורה כינתה אותו "יתרו חותן משה" ולא הוסיפה "כהן מדין", כיון שבאותו זמן כבר לא היה כהן מדין. ולכן, בזמן שיתרו התכונן לצאת לדרך ולקח את צפורה ובניה וכן בהיותו במדבר, התורה לא קראה לו כהן מדין.

אמנם לפי הדעה הסוברת, שיתרו היה כומר לעבודה זרה וחזר בו ממנה והרהר בתשובה, צריך להסביר את הפסוקים אחרת. כאשר יתרו שמע על הניסים עדיין היה קשור לעבודה זרה (המדרש נקט רק לשון הרהור בתשובה) ולמדין עמו, ולכן התורה הוסיפה "כהן מדין". כל זמן שיתרו היה עדיין במדין התורה מכנה אותו גם "כהן מדין" וגם "חותן משה", כיון שמצבו הרוחני היה מצב ביניים, אמנם הרהר בתשובה [רמוז בשם "חותן משה"] אבל עדיין לא הלך להתגייר ועדיין היה קשור במקצת לעבודה זרה [רמוז בשם "כהן מדין"].

כאשר יתרו החליט לעזוב את מדין ואת העבודה הזרה בצורה גמורה ומוחלטת והכין את צפורה ובניה לקראת הנסיעה אל בני ישראל, וכן כאשר היה בדרך למחנה ישראל, התורה השמיטה את המילים "כהן מדין", כיון שאז יתרו התנתק מהעבודה הזרה של מדין ומהעם המדיני.

ההבדל בין "יתרו חותן משה" לבין "חתנך יתרו"

כאשר יתרו שלח איגרת למרע"ה (מכילתא) ובה הודיע לו על בואו, הוא כתב "אני חתנך יתרו בא אליך" (יח,ו), כלומר, הקדים את עובדת היותו חותן משה לשמו הפרטי, כיון שבעצם עיקר הסיבה שהוא מבקש שמרע"ה יצא לקראתו היא משום שהוא חותנו, ולא משום היותו יתרו, האדם הפרטי.

ואכן, מרע"ה יצא לקראת חותנו בגלל היותו חותנו ולא משום היותו יתרו האיש, כמו שכתוב "ויצא משה לקראת חתנו" ולא כתוב "יתרו חותנו", כיון שאין זה כבוד למלך ישראל לצאת לקראת שום אדם, ורק לכבוד אביו וחותנו שיש עליו מצוה לכבדם מותר.

מרע"ה גם מכבד את יתרו בכך שמספר לו באופן אישי על כל הניסים, משום שהוא חותנו ככתוב "ויספר משה לחתנו".

הסבר אחר: כאשר יתרו הגיע למחנה ישראל, אנשי המחנה התיחסו אליו כאל "חותן משה" ולא כאל "יתרו", כיון שלא הכירו אותו באופן אישי, ולכן הוא נקרא "חותן משה" בלבד.

"יתרו" "ולא חותן משה", מדוע?

כעת נבאר בעזה"י שני פסוקים שלכאורה קשים. "ויחד יתרו על כל הטובה... ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה" (יח,ט-י). מדוע התורה קוראת לו רק בשמו הפרטי ולא בשם "חותן משה" המראה על קשר לבני ישראל, הרי פסוקים אלה מראים על אהבתו את בני ישראל וכן מראים על מדרגתו?

בעזה"י על פי מה שכתבנו לעיל (מאמר – "ויחד יתרו") הדברים יבוארו היטב. פסוקים אלו מתארים את שמחתו של יתרו על הצלת בני ישראל ולא על אבדן מצרים כפי שדייקנו בפסוקים במאמר הנ"ל, ומדיוק זה למדו חז"ל (לענ"ד - שם) שיתרו הצטער על אבדן מצרים והרגיש קשר לאומות העולם, ולכן בפסוקים אלו התורה קוראת לו "יתרו" ולא "חותן משה", כיון שבדברים אלו יתרו לא התנהג כמו חותן משה ולא שמח בשמחת ישראל כאשר אויביהם טבעו בים אלא התנהג כמו גר [רמוז בשם יתרו] שעדיין קשור אל הגויים.

כלומר, עד עכשיו הכינוי של יתרו היה "יתרו חותן משה", כלומר מצב ביניים, לא חותן משה לגמרי ולא יתרו לגמרי, אבל בדבריו אלו התנהג כמו יתרו בלבד, דהיינו כמו גר רגיל שקשור עדיין אל אומות העולם.

מדוע נקרא "יתרו"

כעת נבאר בעזה"י פסוק נוסף שבחלקו הראשון יתרו נקרא "יתרו חותן משה" ובחלקו השני נקרא "חותן משה" בלבד, ככתוב "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלקים, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלקים" (יח,יב). מכאן ואילך בהמשך הפרשה יתרו מכונה "חותן משה" בלבד.

כינויו של יתרו כ"חתן משה" ללא תוספת של שמו "יתרו", בחלקו השני של הפסוק ומכאן ואילך, מאד מובן, כיון שמכאן ואילך יתרו מתנהג לגמרי כמו יהודי ללא שום השפעה של עברו הגויי הרמוז בשם יתרו כפי שהסברנו לעיל. וכן משום שבני ישראל התיחסו אליו כאל חותן משה בלבד ולא כאל האדם הפרטי "יתרו", כיון שלא הכירו את אישיותו ואת אופיו. אבל צריך להבין מדוע בחלקו הראשון של הפסוק התורה קראה ליתרו "יתרו חתן משה", מדוע הוסיפה את שמו הפרטי "יתרו"?

נלע"ד בעזה"י לבאר הדברים על פי מדרשי חז"ל במספר אופנים:

קרבן גירות

א. מדרש החפץ (כת"י - הובא ב"תורה שלמה"): "עולה וזבחים לאלקים - זה קרבן גירות". מנין למד המדרש שהכוונה לקרבן גירות? לפי דברינו ניחא, הוא למד זאת מהמילה "יתרו" המיותרת לכאורה. הקרבן שהקריב יתרו המתואר בחלק הראשון של הפסוק היה קרבן גירות, וממילא מובן מדוע הוא נקרא שם "יתרו חותן משה", כיון שבאותו זמן עדיין היה במצב של גוי שרוצה להתגייר, ורצתה תורה לרמוז לנו שיתרו עשה בקורבנות אלו דבר שקשור לעברו הגוי המסומל בשם יתרו וגם דבר ששייך לקשר שלו לעם ישראל המסומל בכינוי "חותן משה", ודבר זה הוא קרבן גירות, שהוא אחד מהדברים שעושה האדם ההופך מגוי ליהודי.

ואכן, מיד לאחר שיתרו הקריב את הקרבנות והיה יהודי לגמרי, הוא נקרא "חותן משה", דהיינו שיתרו דבק לגמרי בעם ישראל ובמשה חתנו.

וזו לשון רש"י "יתרו - לכשנתגייר וקיים המצוות, הוסיפו לו אות אחת על שמו". מדברי רש"י שכתב "לכשנתגייר", משמע, שנקרא כך רק לאחר שהתגייר לגמרי, ומכיון שהתורה קראה ליתרו "יתרו" כבר מתחילת הפרשה, משמע שהוא כבר נתגייר, אם כן, דברי רש"י חולקים על המדרש הנ"ל.

הכתוב מתמיה

ב. מכילתא: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים - הרי הכתוב מתמיה עליו, אדם שהיה עובד ומזבח ומקטר ומנסך ומשתחוה לעבודה זרה שלו, עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלקים".

בספר תורה שלמה (אות פב) הביא ביאור למדרש זה, וזו לשונו "שהכתוב מתמיה דלא הוה ליה לומר אלא ויקח עלה וזבחים, דכבר ידעינן שביתרו מדובר, לכך אמר שהכתוב מתמיה ואמר זה, לספר דבר גדול, שראוי להתמיה עליו, שיתרו שהיה כומר לעבודה זרה והיה מקטר בעצמו לעבודה זרה עכשיו הניח הכל והקריב זבחים לאלקים".

מנין למדה המכילתא שהכתוב בא להדגיש לקורא על הדבר הגדול שהתחולל? בעל ה"תורה שלמה" הסביר, שהמכילתא למדה זאת מכך שהמילים "יתרו חתן משה" מיותרות. לפי דברינו לעיל, דיוק המכילתא מאד מובן, והיא דייקה זאת מכך שהכתוב קרא ליתרו "יתרו", שם המסמל את הקשר לעברו הגוי, ולא קראה לו "חותן משה" בלבד, כפי שהוא נקרא בהמשך הפרשה. ורצה הכתוב לומר בזה, שאפילו "יתרו" [אז אמנם היה נקרא יתר, אבל השם יתרו דומה לשם יתר ומזכיר אותו] הידוע, שהיה כוהן לעבודה זרה נעשה עכשיו יהודי ומקריב לה' קרבנות.